יש לנו נטייה להיאחז במערכות יחסים, באנשים ואפילו בחפצים להם התרגלנו גם אם הם ממש,
אבל ממש לא מיטיבים איתנו.
אנחנו נמצא מיליון תירוצים למה להמשיך, נשתמש בכל הטכניקות של הסחת דעת כדי לשכנע את עצמנו שזה בסדר,
שזה יסתדר העיקר לשמור על המצב הקיים והמוכר היטב.
הבכי הזה פתח לי את צ’אקרת הצילום. צילמתי עצים ירוקים של הילדות שלי, צילמתי רחובות שבהם גדלתי, צילמתי את אוסף הכוסות של אמא, צילמתי את התמונה של הליצן העצוב שבסלון של הוריי שאני כל כך אוהבת, צילמתי כל פינה בבית ילדותי, צילמתי את הנוף, צילמתי את השמיים.
אני פותחת עיניים, אוויר צח מלטף את פניי. אני רצה, רצה, מהר, בתנועות רגליים קלילות, כפות הרגליים שלי כמעט ולא נוגעות באדמה, עוד רגע ואני ממריאה. תחושת קלילות כזו, כאילו עצמותיי חלולות, מרגישה ממש כמו ציפור. ואז אני שומעת רעש, צפירה של מכונית. הרעש הזה מבהיל אותי ואני מאבדת את הקלילות, הגוף פתאום כבד, לא מצליחה להזיז … קראו עוד>>