אני פותחת עיניים, אוויר צח מלטף את פניי. אני רצה, רצה, מהר, בתנועות רגליים קלילות, כפות הרגליים שלי כמעט ולא נוגעות באדמה, עוד רגע ואני ממריאה. תחושת קלילות כזו, כאילו עצמותיי חלולות, מרגישה ממש כמו ציפור.
ואז אני שומעת רעש, צפירה של מכונית. הרעש הזה מבהיל אותי ואני מאבדת את הקלילות, הגוף פתאום כבד, לא מצליחה להזיז אותו, כאילו המוח שלי מנותק מהגוף. אני פותחת עיניים וקולטת שהכבדות מלווה בכאב שמשתק אותי. אני מנסה לקום מהמיטה.
הכאב כל כך חד שהוא עוצר את הנשימה.
ניסיתי להתנהל כרגיל – עבודה, בית, ילדים, ריצה (אהבתי החדשה)…חיי שגרה. אבל אני מבינה, שלמרות שניסיתי להתעלם מכל האיתותים בזמן האחרון, המחלה לא עוזבת. היא שם.
היום ביקרתי אצל רופא המטפל שלי במרפאה הראומטולוגית באיכילוב. אני תמיד שואלת המון שאלות והוא תמיד עונה בהמון סבלנות. היום שאלתי אותו בצורה הכי ישירה – זה יעבור? והוא עונה לי בעדינות “אנחנו רואים בזה מחלה כרונית”.
אני בשלי, מתעקשת לקבל תשובה ברורה, “זה יעבור מתי שהוא?”
אני יושבת על המיטה והמוח מריץ תסריטים על החיים שלי קדימה: מחכים לי בערך 450 ביקורים באיכילוב ,פעם בחודש למשך 40 שנה… אבל אין לי זמן לבזבז על שטויות, אין לי זמן לבזבז .
יש עוד המון דברים שאני רוצה לעשות. אפרופו “דברים שאני רוצה”, קראתם את הספר?
לא קראתם? רוצו לקנות ותקראו מהר. אחר כך נדבר על החיים.
איפה שהוא בתוך תוכי חייתי בסוג של התעלמות. אני ממשיכה בחיי והיא, דלקת הפרקים, לא מפריעה לי.
היום אני מבינה שאי אפשר להתעלם משום דבר שקורה איתי. מצחיק שאני כותבת את זה. הרי זה מה שאני תמיד אומרת למטופלות שלי.
ההתעלמות גורמת לדבר הזה להתנהג כמו ילד קטן שדורש תשומת לב – הוא צועק, נזרק על הרצפה, בוכה, משתולל עד שמקבל את שלו.
כך עם הגוף והנפש – עד שלא עוצרים ולא מתבוננים פנימה, עד שלא מכבדים את מה שצריך תשומת לב זה לא נעלם, זה נשאר שם רק שתופס המון מקום.
כך גם הדלקת פרקים שלי – כל פעם שאני מנסה להתעלם ממנה היא מזדקפת ומבקשת תשומי.
לאט לאט אני לומדת להכיר אותה ומתחילה לכבד אותה וכל מה שהיא מביאה לחיי.
מה היא הביא לחייך תשאלו אותי. היא הביא לי אהבה חדשה. כן, אני ממש מאוהבת – בחיים !!!
החיים בשבילי זה ציוץ של ציפור בבוקר, קרן אור שנכנסת דרך התריסים בבוקר שמאירה אותי,
לראות את הבנות שלי מתעוררות בבוקר, נשיקת בוקר טוב, לראות את הפרחים במרפסת,
לקבל את פניי המטופלת שלי בבוקר, שיחה עם חברה, לקבל סרטון של חיוך מהנכדה הקטנה שלי,
הים, השקיעה, ספר טוב, סרט רומנטי (כן, אני רומנטיקנית ללא תקנה) ועוד כל כך הרבה דברים קטנים.
אני מודה לך שהקדשת לי מזמנך וקראת את הפוסט שלי.
מתי את התאהבת בפעם האחרונה? את יכולה לכתוב לי בתגובות או למייל matycohen18@gmai.com
את יכולה גם להתקשר אלי, אני מאלו שנהנים מקול אנושי 🙂 .
מזמינה אותך לתיקיית The Joy of Life שכולה שמחת חיים בפינטרסט שלי.
האם שמעת על הסדנה “להבטיח לעצמי”? הסדנה הקרובה היא בתאריך 25.05.2016 בשעות הבוקר.
כל הפרטים בקישור או גם כאן.
אם אהבת את הפוסט אשמח אם תשתפי את חברייך.
אם את רוצה לקבל עוד פוסטים ישירות לתיבת המיילים שלך את מוזמנת להירשם.
באהבה,
מתי