אחד הדברים שאני לומדת ומלמדת את המטופלות שלי הוא לסמוך.
לסמוך על עצמנו, לסמוך על היקום, לסמוך שהכול לטובתנו העליונה גם אם לא תמיד אנחנו מבינות, פשוט לסמוך.
תחושת ה”לסמוך” מלווה בהתגברות על פחד ולא סתם פחד אלא הפחד לאבד שליטה.
יש לנו נטייה להיאחז במערכות יחסים, באנשים ואפילו בחפצים להם התרגלנו גם אם הם ממש,
אבל ממש לא מיטיבים איתנו.
אנחנו נמצא מיליון תירוצים למה להמשיך, נשתמש בכל הטכניקות של הסחת דעת כדי לשכנע את עצמנו שזה בסדר,
שזה יסתדר העיקר לשמור על המצב הקיים והמוכר היטב.
אנחנו נשכנע את עצמנו שלכולם קשה, שכל אדם בסופו של דבר נמצא בכמה מערכות יחסים לא טובות בין אם זו זוגיות
לבין אם זה בעבודה עם הבוס/קולגה לבין עם זו חמות/ הורים וכו…
הרי אין אדם אחד שחיי בהרמוניה מוחלטת עם הסביבה.
גם אלו שהם הכי רוחניקים, הכי מחוברים ל”הרמוניה האלוהית” גם להם יש איזה מערכת יחסים עם מישהו או משהו שהיא צולעת.
כולנו לומדים שבעצם הגדילה שלנו היא דווקא מהמקומות שלא טוב לנו בהם.
ההתפתחות האישית של כל אחד מתקיימת כשיש סבל, כשיש כאב, כשיש עצב או תסכול.
במקומות האלו ,כשהאי נוחות מגיעה לשיאה, אנחנו עוברים תהליך של למידה את עצמנו, תהליך של להכיר את עצמנו טוב יותר.
בתהליך הזה הוייז הפנימי מנווט אותנו לנקודת היעד של הנפש פנימה, להתבוננות , להקשבה, להבנה.
בשיעור הזה לא פעם עולות שאלות כמו “למה דווקא לי? למה תמיד קורה לי ש…., כמה בנאדם יכול להיות בלי מזל?,
למה אני לא מצליח?” ועוד כהנה וכהנה.
ברי המזל שבינינו, אלו שנמצאים ברמה התפתחותית “מתקדמת”, יבינו שיש פה משהו שיאפשר להם ללמוד.
כשאני אומרת ללמוד אינני מתכוונת ל-ללמוד לקח אלא ללמוד כחוויה, כהתנסות,
כצבירת ניסיון.
אז אותם ברי מזל ידעו שהגיעה העת לשינוי. הם אלו שיגרמו לסביבתם להרים גבה, להתפלא.
הם אותם משוגעים, נשים וגברים כאחד, שיעזבו מקום עבודה מסודר אחרי הרבה שנים למרות שתמיד אמרו להם למצוא ולשמור על מקום עבודה עם תנאים טובים כמו קרן השתלמות, מניות, קביעות.
הם אלו שילכו לחפש את עצמם בכל מיני קורסים העוסקים בדברים אמורפיים ולא ממש ברורים.
הם אותם שטוטניקים שיקומו ויעזבו את המסגרת הזוגית בה היו אומללים למרות ואף על פי שהדשא של השכן לא ירוק יותר.
הם אלו שאנחנו נחשוב אליהם “איזה כיף לה שהיא עושה את מה שהיא אוהבת, ואווו, כמה היא אמיצה” ונרגיש צביטה בבטן.
אלו שהם לא ברי המזל ימשיכו להתנהל בדרך הישנה ומוכרת, ימשיכו להרגיש לא טוב ולהתלונן אבל גם לא יעשו אף צעד אחד לשינוי.
אותם ברי מזל שיקפצו ל”אוקיינוס השינוי” יעשו זאת אף על פי שהם פוחדים והמציאות אפילו מאיימת בחוסר הוודאות השוררת בה.
הם ימשיכו לחתור בתוך הערפל הכבד שעוטף אותם כי בתוך תוכם יש תחושת בהירות מוחלטת, הם ימשיכו גם אם כל העולם יגיד להם שהם טועים.
יש בתוכם תחושה חזקה מאוד שזה בסדר. זה מין תחושה שמביאה איתה הרבה מאוד שקט ואושר פנימה.
התחושה הזאת היא חזקה יותר מכל הרעש מסביב. תחושת ה-לסמוך.
לסמוך ברמה “יקומית”. לסמוך שהיקום יסדר את הכל בצורה שתאפשר להמשיך בדרך להתפתחות הנשמתית.
השאלה היא איזה מחיר משלמים כדי להרגיש שליטה.
לפעמים אנו נדרשים לשחרר וכדי לשחרר נדרש אומץ.
זה כמו קפיצת באנגי שמאוד מפחידה אך אחריה יש תחושה אדירה של סיפוק.
לשחרר זה להניח לדברים להתנהל בעצמם ולא לפחד. זה להיות במצב של ציפייה מהצד שמאפשר לראות דברים אחרים,
להרגיש אחרת. זה להיות בתוך אך לא להחזיק אלא רק לאפשר.
זה כמו להיות בים ופשוט להניח לגלים להחזיק אותכם מעל פני המיים.
לפני שנה קפצתי “באנג’י” אל הלא נודע. סיימתי את עבודתי בחברה שעבדתי בה במשך 22 שנים.
מקום שהיה עבורי בית. שם גידלתי ילדיי, שם אני גדלתי והתפתחתי.
היום, שנה אחרי, אני יותר מתמיד בהוויית “לסמוך”.
אני בחיפוש אחרי מה זה “אושר”.
יש לי חלום ולחלום הזה קוראים “אקדמיה לחיים מאושרים”.
מקום בו אנשים יחשפו לחוויית אושר, מקום שיעורר את החיות ושמחת חיים, מקום של השראה.
לא מזמן משהי שאלה אותי “איך את רוצה שיזכרו אותך?”.
“להיות השראה” עניתי לה והתחלתי לבכות מאושר.
מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט מתנגן לי בראש השיר של אניה בוקשטיין “הכל עוד לפניי”.
מזמינה אותך לקחת כמה רגעים ולהקשיב לשיר ובמיוחד למילים.
המתח בין האולי לבטח
לא עוזב אותי
אולי האכזבה בפתח
אולי בא הדבר האמיתי
אולי
המתח בין שמש לירח
מסובב אותי
וכל סיבוב לוקח
עוד רגע שהיום איבדתי
היום
אם אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשילדים
אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים
המתח ברגעי השקט
לא יושב עלי
כי הוא סימן בדרך
שמשהו גדול קרב אלי
במתח בין הניצן לפרח
אני רוצה להיות
כי שם אני זוהרת
ושם הכל עדיין יכול לקרות
אם אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשילדים
אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים
אם אני נוגעת איפה שעדיין רך
כמו כשילדים
אז אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשנולדים.
אני מודה לך על שקראת את הפוסט והקדשת לו ולי מזמנך. זה לא מובן לי מאליו ואני מאוד מעריכה את זה.
אשמח מאוד אם תשתפי אותי במחשבות שעברו אליך תוך כדי קריאת הפוסט.
מתי את קפצת “בנגי”? תספרי לי, אני אוהבת להקשיב לסיפורים של אנשים, בכלל אני אוהבת אנשים.
אם תרצי שנכיר את יכולה לקרוא גם “הבטחה, מצלמה ואהבה או חצי פה וחצי שם” או את יכולה להירשם כאן לקבלת פוסטים עתידיים או להתקשר אלי ל 0522543185 ונקבע לכוס קפה:)
באהבה,
מתי