בבוקר בעלי אומר לי ” את יודעת, שבוע שעבר בזמן הזה בדיוק המתנת על קו הזינוק. היית מאמינה שעבר שבוע?”
בארוחת הערב החתן שואל אותי :”מתי, איך הייתה הריצה שלך במרתון?”
האמת, לא ידעתי מה לענות לו. באמת עבר שבוע ואני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה לגבי הרגע שכל כך חיכיתי לו .
בקבוצות של הרצים בפייסבוק כתבתי שאני מרגישה מאוכזבת. למה מאוכזבת?
בחודש האחרון רצתי את המרחק הזה פעמיים-שלוש בשבוע וזה נתן לי את הביטחון שהכל יהיה בסדר.
דמיינתי את עצמי מרחפת מעל האספלט הרותח, מוקפת אלפי רצים בחולצות סגולות, חוצה את קו הסיום בקלילות.
אך לא כך היה. כבר אחרי שלוש מאות מטרים הראשונים הרגשתי איך החום גומר אותי, הצמאון השתלט , היה לי קשה, קשה מאוד.
כל הכאבים שהתעוררו כשבועיים לפני הכריזו מלחמה ברגעיים האלו. רציתי לשתות, רציתי להפסיק ורק לשבת בצל, חשבתי לעצמי שבטח השתגעתי שבכלל הגעתי למקום הזה. התחושה של תסכול ממש שיתקה אותי. האכזבה לא ויתרה לי גם כן. אוי, כמה קשה.
אבל אז ראיתי נכים בכיסאות גלגלים עם חיוך של אושר ושמעתי את עצמי מורחת ומעודדת אותם. נזכרתי כמה רציתי את הרגעים האלו, כמה חלמתי. נזכרתי כמה ממוקדת מטרה היתי, ממש כמו לוחמת קומנדו. נזכרתי בכל הפעמים שכאב לי ולא ויתרתי לעצמי, קמתי במוקדם בבוקר והגעתי לאימון, גם בגשם וגם בקור.
אז נכון שהיו קטעים שהלכתי בהליכה מהירה אבל מה זה משנה, העיקר שהיתי שם, חוויתי חוויה אדירה, הרגשתי שאני מסוגלת למרות הכל.
אז נכון שזה לא היה מושלם אבל זה חלק מהתהליך שאני עוברת.
זה לא יהיה עוד פוסט על הצלחה אדירה, על ניצחון הרוח על מגבלות הגוף.
זה פוסט של תעשה ואל תעשה מנסיון קצרצר של חובבנית מוחלטת שרוצה יום אחד לרוץ מרתון.
אין חשיבות לסדר בו הדברים נכתבו, בעיניי הכל חשוב. אני כותבת לפי סדר כרונולוגי בחוויה האישית שלי.
1. חייבים לצבור שעות שינה – לא מספיק לילה קודם להיכנס מוקדם למיטה, נדרש משטר שינה כבר שבוע – שבועיים לפני.
במיוחד זה נכון אם את עובדת משרה מלאה, אם יש לך ילדים שזקוקים לך, אם יש עוד עיסוקים שגוזרים זמן. חייבים תכנון זמן מדוקדק.
2. מאזן נוזלים – להתחיל לשתות מיים בצורה מבוקרת כבר יום – יומיים קודם, ממש כמו לפני כיפור.
לא להסתמך על נקודות לחלוקת מיים לאורך המסלול אלא לקחת מיים לריצה עצמה. אני בתמימות חשבתי שיש מיים לאורך כל הדרך אבל לא כך היה. כבר בהתחלה הרגשתי צמאון שלא איפשר לי לפתוח את הפה כדי להוציא אוויר, ממש דבק מגע הרגשתי.
לפעם הבא אני יוצאת עם בקבוק מיים ביד.
3. להגיע לבד או עם רצים אחרים – אני מאוד רציתי שהבנות שלי יבואו איתי, רציתי שהן יהיו חלק מהחוויה. לא לקחתי בחשבון את ההתרגשות שלהן , את השאלות האין ספור שישאלו וזה דרש ממני להיות פנויה להן וגרם לי “להתפזר” ולאבד מיקוד.
בפעם הבאה אני אגיע לבד והן יבואו לעודד בקו הסיום.
4. ללמוד שיטות הרגעה על מנת לא ליפול בפח של התרגשות יתר. אני דווקה טיפוס שכן יודע ומצליח לשלוט ברגשותיו אבל כאן אפשרתי לעצמי ללכת עד הסוף… דבר הזה גרם לי להיות עייפה ביום עצמו.
5. לא להנמיך ציפיות מעצמך – יש מטרה – לרוץ 5 קילומטר! אין לחשוב “העיקר להגיע לקו הסיום גם עם זה בהליכה” אסור לחשוב כך.
למרות הקשיים האובייקטיבים אסור לחשוב כך!!! לי לפחות זה מוריד מוטיבציה ומשתק אותי. בתנאי החום שהיו ברור שהיה עדיף לסיים בהליכה מאשר על אלונקה אבל עדיין…
6. לא לעשות פעילויות יום קודם – ביום לפני המרתון התקיים מיני מרתון ילדים ואנחנו עם הבנות נסענו לתל אביב. הגענו מוקדם כדי להמנע מעמידה בפקקים. לפני הריצה שלהן היה הפנינג וריקודים. ריצה, שתייה, מנוחה, ארטיקים ועד שחזרנו הביתה היה כבר ערב, ארוחה, מקלחות ואופס השעה 22:00. היתי גמורה ונרדמתי מחוסרת הכרה מעייפות.
7. להתאמן גם בשעות החמות של היממה על מנת להכיר את התגובות של גוף וגם להתרגל למאמץ בחום. ריצה התאמנתי תמיד בבוקר מוקדם או בערב מאוחר לכן היה לי מאוד קשה הריצה בחום.
אי אפשר להמשיך בלי לסכם מה קיבלתי בתמורה
להגיע לתחנת רכבת ולראות עוד הרבה אנשים לובשים את החולצה הסגולה עם המספר על החזה זה מראה מדהים.
להגיע מוקדם לקו הזינוק כשנמצאים שם רק כמה בודדים ,לעשות מתיחות בהמתנה להזנקה ולראות את הרצים מגיעים בהמוניהם ואני הופכת להיות חלק מים הסגול הזה – זו חוויה נשכחת.
לשמוע את ההזנקה, לרוץ, לנסות לספוג את האווירה, לנסות לקלוט תמונות של רצים שמגיעים מולנו, לראות נכים שמשתתפים ולצעודד אותם בכוחות אחרונים, לראות רץ איוור עם המלווה שלו עוקבים אותי ולקבל זריקת אדרנלין ולהסתער על קו הסיום ולהתפרץ בבכי ,בכי של שמחה שזה נגמר, בכי של עצב כי זה נגמר, בכי של אכזבה כי לא הצלחתי לרוץ את הכל, בכי מהתרגשות כל כך גדולה ואודיה שאני חלק מזה.
בחמשת החודשים האחרונים קמתי בשעות מוקדמות, התאמנתי בקור, כל פעם רצתי עוד קצת ועוד קצת.
נתתי את כל כולי לקראת המתרון הזה – זה לא התנהל בדיוק כפי שרציתי אבל נשאר בי טעם של עוד.
ממשיכים הלאה. למרתון הבא.
יש לכם טיפים לרצים מתחילים כמוני? אשמח לקרוא.
רוצים לשתף איתי את חווית הריצה הראשונה שלכם? תספרו לי על כך
רוצים לקבל עדכון כשמתפרסם פוסט חדש – תרשמו ,למעלה בכפתור הורוד.