היום יום הבחירות הגורלי למדינתנו ולכל אחד/ת בפרט. הרבה דובר על זכות להצביע. יש כאלו שהחליטו מתוך בחירה לא להצביע.
במשדר המיוחד אני רואה תמונה של סבתא ונכדה בקלפי ותחושת געגוע התעוררה בליבי.
נזכרתי בעצמי בגיל של אותה ילדה מהטלוויזיה. אני יחד עם סבתי ביום בחירות אחד מתישהו בשנות ה 70 המוקדמות, בבולגריה.
באותו יום בבוקר סבתה התעוררה מוקדם והתכוננה ללכת לבחור- היא שמה אודם .למען האמת היא אף פעם לא התאפרה אבל הקפידה לשים אודם כל פעם שיצא מהבית. סבתא לקחה תעודת זהות ויצאנו יחד מהבית. בתור נכדתה הבכורה שגדלה יחד איתה באותו בית היה ברור שאני מצטרפת אליה.
הקלפי היה ממוקם ממש מתחת לבית שלנו. אנחנו יורדות במדרגות והיא מושכת אותי ביד – מהר, מהר, מהר…. היה בה פחד שאם לא תתייצב מוקדם בקלפי יבואו לבדוק מדוע היהודים לא באו להצביע.
בבחירות אלו וגם בכל הבחירות עד שנת 1990 מפלגה הקומוניסטית זכתה ב 99.90% …
רק בשנת 1989 אושר להקים המפלגות נוספות שזכו לתמיכה רחבה של הציבור ולרדיפה מצד השלטון.
היום הלכתי להצביע יחד עם משפחתי – אישי היקר ובנותיי. אני מתלבטת מה להצביע , בנותיי הקטנות עם דעות ברורות ומוצקות. כל אחד הצביע כראות עיניו ובהתאם לאמונתו.
בשבילי זכות ההצבעה אינה מובנת מאליה. זו זכות שקיימת רק במדינות בהם מתקיימת דמוקרטיה באמת ואין לשכוח עובדה זאת.
היום סגרתי מעגל.לפני כ 40 שנה סבתי היהודייה הצביעה מתוך פחד עבור מפלגה שהיא לא האמינה בה.
היום, אני, מתי כהן בראש מורם ובלי פחד הצבעתי עבור המפלגה שאני מאמינה בה.
בנותיי בקלפי היום.
