באחד הכובעים שלי אני מנהלת כוח אדם בתאגיד המעסיק עובדים זרים לתחום הבניין.
אלו חברה שבאים ממדינות מזרח אירופה על מנת להרוויח כסף עבור משפחותיהם.
יש המון סטיגמות ,יש המון דברים לא יפים בתחום אבל לא על כך הפוסט הזה.
אם משהו מתענין אשמח לענות בתגובות או לחילופין אכתוב עוד פוסט.
יומיים לפני כריסמס, הגיעה למשרדנו מועמד חדש שרצה להתקבל לעבודה.
מתוקף תפקידי שוחחתי עם העובד, בחור צעיר בן 29, רזה, גובה בינוני מינוס, מנומס, ביישן. ראיינתי, התרשמתי והחלטנו לקבל אותו לעבודה.
לקחתי ממנו פרטים, מלאנו טפסים. בהצלחה אמרתי לו.
יום למחרת הוא יצא לעבודה אך עם הגעתו לאתר חזר כי הרגיש לא טוב.
יומיים אחרי אני מקבלת דיווח שרופא הפנה אותו למיון ושם הוחלט לאשפז אותו.
בבוקר למחרת אני נוסעת לבית החולים לבקר אותו. אני מבררת במודעין איפה הוא מאושפז ומפנים אות לטיפול נמרץ כללי.
מה טיפול נמרץ כללי? אתה בטוח? אולי זו טעות?
אני עולה במדרגות, כמעט בריצה. האחות מסבירה לי שבלילה הבחור נותח, הרופא שהצטרף אלינו מוסיף שהמצב קריטי, שהוא מורדם ומונשם.
אבל מה קרה אני שואלת ,אני פשוט המומה.
דלקת בשן שהמשיכה בכל אזור רצפת הגרון, התוצאה היא גודש באזור דרכי הנשימה וסכנת חנק.
אני מסתכלת על הרופא ולא מאמינה. מה אני עושה עכשיו? איך אני מודיע להוריו שזה המצב?
יום חמישי, השעה 15:30 , במולדובה חגים .
חוזרת למשרד ומתקשרת למשפחה. קולי רועד ומנסה להיות קולית. עונה לי גבר, אנרגטי , נעים מאוד.
אני מציגה את עצמי ומסבירה את הסיטואציה בטון קליל, כמעט נונשאלנטי. מאפשרת לאבא הזה לשאול את כל השאלות שהוא רוצה. מבקשת ממנו לתת לי לשוחח עם האמא, גם לה אני מסבירה הכל מחדש.
תוך כדי אני מבינה שגם אשתו שם וגם איתה אני מדברת, מסבירה לה, צוחקת קליל, מאחלת לכולם חג שמח.
מבטיחה לעדכן, מרגיעה.
אני מרגישה כאילו כל המשפחה הזו על הכתפיים שלי עכשיו. כואבת את הכאב שלהם, פוחדת את הפחד שלהם. בתוך תוכי אני פוחדת פחד מוות. הבטן כואבת לי.
במשך 9 ימים המצב רק החמיר. במשך 9 ימים אני ניהלתי אין ספור שיחות עם האבא.
אתמול חל שיפור.
כשביקרתי בבית החולים התקשרתי לאבא ושמתי אותו ברמקול כדי לדבר אל הבן שכרגע יכול רק לשמוע.
כמה אושר יש בחיוך אחד …. החיוך על פניי הבחור כששמע את קול אבא גרם לבלוטות הדמע שלי לעבוד קשה.
חשבתי לעצמי חסד קטן הביאי לי אושר גדול. הרגשתי מבורכת.
היום בבוקר קמתי מוקדם והכנתי לבחור מרק ירקות.
צילום:אסתי ידידיה