מה זה עבורי הבטחה? למה כל כך חשובה לי המילה הזאת?
הבטחה – יש במילה הזאת מחויבות.
כשאני מצליחה להתחייב הדברים קלים לי יותר, ברורים לי יותר.
במילה הבטחה יש את בטח – בטוח – תחושה של יציבות.
מה אני מבטיחה לעצמי? מיליון דברים – להפסיק לצעוק, יותר לא ארשה לאיזה אידיוט בכביש לעצבן אותי, יותר לא אאחר, אצא חצי שעה מוקדם יותר.
תכלס – שום דבר מאלו לא באמת מתקיים, אבל למה? כנראה שאינני רואה באמת חשיבות או שזה לא ממש נוגע לי בקשקעס.
מה הבטחתי לעצמי שקיימתי?
הבטחתי לעצמי להיות אמא שוב פעם ולא ויתרתי.
הבטחתי לעצמי לחיות באושר ואני מאוד מחויבת להבטחה הזאת למרות שלא תמיד זה קל.
היום אפילו הבנתי כמה קל היה לי להיכנס לעמדת קורבן – ‘עשו לי, לקחו לי, אכלו לי’ ולוותר, להרים ידיים ולא רק זה אלא גם להפנות אצבע מאשימה לאחרים.
הקלות הזאת של לוותר לעצמך היא הרסנית, אך כשאת מחויבת האנרגיה הזו מחזירה אותך מהר למסלול המרוצים.
הפעם אני רוצה להבטיח לעצמי להגשים את מי שאני , להתחבר ולקבל את המורכבות של עצמי, לא לוותר.
הפעם לא אשתמש במושג להילחם על מי שאני אלא לחיות באושר עם מי שאני.
לא רוצה להילחם יותר, לא רוצה להקריב את עצמי יותר כמו הילדה הקטנה בת השש שחלמה להיות גיבורה ולהקריב את עצמה למען האחרים.
הפעם אני בוחרת פשוט לחיות, להתחבר לנשמתי וביחד לצלול אל החיים באושר, בקלילות, בזרימה כי זה אפשרי.
כל מה שאני צריכה זה רק להבטיח לעצמי.
***
לפני חודשיים בערך אמא שלי חלתה.
משום מה אינני מוכנה לקבל את עובדת ההזדקנות של הוריי. משהו בתוכי מתנגד לעובדת החיים הזו.
מצאתי את עצמי בתוך חופש הגדול כשהילדות בחופש, אורזת מזוודה קטנה וטסה לבולגריה, מולדתי.
עליתי לארץ לפני 25 שנה, בדיוק חצי מהחיים שלי אני כאן וחצי אני שם.
שנים לא חשתי געגוע למקום הזה. אל תבינו לא נכון, התגעגעתי להוריי ולחבריי מאוד אבל לא חשתי געגוע למקום, לרחובות עם הלבנים הקטנות שכבר מזמן אינן נראות כמו ביום שהניחו אותן, למבנים העתיקים והיפיפיים מתקופות שונות ואפילו לבנייני הרכבת בשכונה של הוריי המסתתרים בין העצים. לריחות של ה – BANIZA, המאפה העלים המקומי,ממולא בגבינה בולגרית ,לעיתים בתוספת תרד ומוגש עם יוגורט בולגרי הנקרא חלב חמוץ, לרעשים של החשמלית שעוברת במרכז העיר ולפיח של האוטובוסים.
נחתתי ומבול של גשם חם קיבל את פניי. חבר של אחי ,שבא לקבל אותי, פתח מהר מטריה וניסה לשמור עלי מטיפות הגשם הענקיות ואני כל הזמן ברחתי מחוץ למטריה.
לבושה במכנסיים קצרים, חולצת טי שירט ללא שרוול נרטבתי כולי אך אושר גדול מילא את ליבי.
יום למחרת נסענו עם אבא לבית החולים כדי לבקר את אמא שהיתה כבר בטיפול נמרץ לאחר ניתוח שעברה יום קודם.
תכלס, כשאני חושבת על זה עכשיו, בשעות שהיא שכבה על מיטת הניתוחים והתפללתי שהכל יעבור בשלום הייתי הכי קרובה לבורא עולם שלו התפללתי, ממש בהישג יד, רק חלון קטן אחד של מטוס הפריד בינינו.
נסענו עם המטרו. כשהייתי בכיתה ד’ בערך רק החלו חפירות עבור המטרו.
קרוב לבית ספר היסודי בו למדתי הייתה הכניסה לאתר החפירות.
בתור ילדים הינו משחקים שם למרות שהכל היה מגודר ומלא שלטים שהסבירו כמה זה מסוכן.
האם יש מקום שגוף של ילד אינו מסוגל להשתחל פנימה? חבורת ילדים ,בנים ובנות שרק החלו לטעום את החיים.
אני ואבא נסענו לבית החולים עם המטרו. הרכבת נוסעת במהירות, התמונות מטושטשות אבל הזיכרונות חדים כאילו אתמול קיבלתי את הנשיקה הראשונה שלי, כאילו אתמול הילד מהכיתה שלי ביקש להסתכל מתחת לחצאית הפליסה שלי.
המטרו עוצר בתחנה במרכז העיר ואיש מבוגר, כבן חמישים, מתיישב לידי ואני מריחה את ריח הסיגריה שהוא עישן לפני שעלה לקרון וזה מזכיר לי שבדיוק במקום הזה ניסיתי את הסיגריה הראשונה, במטרו העתידי של סופיה.
ירדנו מהמטרו ולאט לאט התקרבנו לבית החולים האונקולוגי.
“אבא” אני אומרת לו, “לא הייתה חשמלית פה פעם?”
“כן, הייתה ,אבל ביטלו אותה, בגלל המטרו” והוא מצביע על פסי החשמלית שהיום הם מובילים לשום מקום, כמו חיים שלמים שלפעמים מגיעים לשום מקום.
אבא הולך לאט לאט, כואבות לו הברכיים. המבט שלו ממוקד קדימה אל תוך מבנה של בית החולים שמעבר לרחוב הראשי ושנינו שותקים, כל אחד בתוך מחשבותיו, כל אחד עם עצמו.
עצב תופס את גרוני, געגועים לחשמלית , לתנודות שלה, לרעש המיוחד שהיא מייצרת בגלל החיכוך של גלגלים המתכתיים ופסי המתכת.
מתחת לבית של סבתא שלי שהיה במרכז העיר, שם התגוררנו עד שהייתי בת 14, היו מלא תחנות של החשמלית. בתור ילדים הינו קופצים פנימה ללא כרטיס נסיעה ובורחים מה קונטרולה (הפקח).
אני פוחדת להגיע לבית החולים, ליבי מכווץ ואני ממש לא רוצה להיכנס לשם.
אני פוחדת לראות את אמא שלי ללא הכרה, אני פוחדת שהיא תמות, אני פוחדת להיות הילדה של אף אחד.
לפני עשור בן זוגי אבד את אביו ,אמו נפטרה כשהיה ילד קטן בן 10.
כשחזר לארץ אחרי השבעה בח”ול, הוא ישב בסלון, מסוגר בעצמו ומלמל “עכשיו אני של אף אחד”.
אני זוכרת איך ליבי יצא אליו ונאמרה שם הבטחה “אני אהיה לך לאמא ולאבא”.
עלינו לקומה החמישית, נתנו לנו ללבוש חלוק מנייר בצבע ירוק ונעליים סטריליות בצבע סגול.
התיישבנו על הספסל בחדר המתנה עד שהאחות קראה לנו להיכנס.
“מתנצה!” היא קראה לי, מרוגשת כולה, ודמעות מילאו את עיניי.
“אמא” ,אני מחבקת אותה, מנשקת אותה. אני כל כך שמחה שהיא נראית בסדר, קצת חיוורת,
קצת עייפה אבל מדברת, מחייכת ושואלת שאלות.
יום למחרת פגשתי אותה כבר במחלקה. להפתעתי, היא אפילו לא זכרה שהיינו שם אתמול. ההשפעה של משככי הכאבים התפוגגה, הכאבים שלה חזקים וההתאוששות קשה במיוחד.
אני יורדת למטה לבית הקפה הקטן כדי לשתות כוס קפה או לאכול BANIZA עם יוגורט כמו בימים עברו ומגלה כמה צבע הירוק יכול להיות שונה בשעות היום השונות.
אני מצליחה לחקור מה זה זוגיות על ידי שני דוגמנים-יונים שחולקים ביחד ברז מים ודואגים שאף אחת אחרת לא תתקרב.
אני נשארת לילה בבית החולים. יושבת על כיסא קטן, מתבוננת באמא נושמת, נרדמת. הכאב מעיר אותה לרגע והיא שוב נרדמת.
יש דינאמיקה מיוחדת לבתי חולים. מהר מאוד את מוצאת את עצמך מטפלת בכל מי שבחדר.
מגישה מים, מצלצלת בפעמון לאחות, מנגבת פנים מזיעות מחום וכאב, דואגת להביא את המגש עם הארוחה.
אני מצלמת. לפני הרבה שנים רציתי מצלמה. תמיד היה משהו אחר חשוב, הרצון הזה לא תמיד היה חזק אך בראש שלי צילמתי כל הזמן.
בדיוטי פרי, כשהמתנתי למטוס שלי לבולגריה, נפלה החלטה – אני קונה לעצמי מצלמה.
איזה דחף לתעד את כל מה שאני אראה גרם לידי להיכנס לתיק, להוציא ארנק ולשלוף כרטיס אשראי.
וכאן בבית החולים המצלמה מונחת בפינה, אין לי זמן לנשום כי הטיפול בימים הראשונים מאוד אינטנסיבי אבל העיניים שלי ממשיכות לצלם כל הזמן. האוזניים שלי מקליטות כל הזמן.
אני פוחדת שאפספס איזו הבעת פנים והפחד שיום אחד לא אסלח לעצמי שלא הייתי שם, שלא עזרתי.
אני פוחדת שאמא תזדקק לי ואני לא אשמע אותה והיא תסבול עוד רגע אחד מיותר.
בכל בית חולים יש הבטחה. הבטחה להירפא, הבטחה לחיים ארוכים, הבטחה להישאר ביחד.
הבטחה לשמוח, הבטחה לאהוב.
לפני המון שנים גרתי בדירה בבני ברק, ממש בגבול רמת גן, מה שהפריד בין שתי הערים הייתה מדרכה אחת.
גרתי בקומה רביעית ללא מעלית בבניין שחילוניים היחידים בו הינו אנחנו והשכנה הרומניה, חיה.
בבית היה פסנתר. עד היום אני זוכרת איך הייתי עולה במדרגות ,כמעט בריצה לצלילי המוסיקה שבן זוגי היה מנגן. בשלב מסויים הוא הפסיק, אולי כי התחיל לעבוד וכבר לא היה זמן, או אולי כי משהו בליבו נסגר, אינני זוכרת אבל היה משהו קליל, שובב ומלא הבטחה במנגינות בבניין שכולו שמרנות.
את הפסנתר שבלובי של הקומה הרביעית בבית חולים האונקולגי ראיתי רק ביום השלישי.
הוא עמד בפינה שבכלל לא נחשפתי לה.
אם לא הייתה זו אמא שלי שרצתה להישאר לבד לא הייתי רואה אותו בכלל.
יצאתי מהמחלקה ובמקום לפנות מיד שמאלה ולהיבלע לתוך המעלית פסעתי את שני הצעדים לתוך הלובי וראיתי אותו. הוא עמד שם, מבריק, בצבע חום, קרוב לחלון. סוג של פרודיה – שמו אותו שם ליד החלון כדי להביט אל העולם בחוץ כי ברור שמכאן הוא לא יוצא.
מי צריך פסנתר בבית חולים אונקולוגי ? אני, אני הייתי צריכה. אני הייתי צריכה אותו כדי להשתחרר, כדי לאפשר לעצמי לבכות,
כדי לשחרר את המועקה שהתיישבה לי בגרון בזמן האחרון. דמעות זלגו על פניי.
האם היה זה הזיכרון של תקופה מלאת הבטחה לחיים ורודים, תקווה, האם היו אלו הגעגועים לבית ,איפה בעצם הבית שלי?, האם היה זה הרצון לשמוע אותו מנגן שוב כמו פעם ,אני לא יודעת אבל שלפתי את המצלמה וצילמתי וצילמתי, בלי סוף.
צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי. בכיתי עד שהתרוקנתי. בכיתי כי קשה היה לי לראות את הוריי מזדקנים כשאני כל כך רחוקה והעזרה שלי מוגבלת ושום הבטחה לא תעזור. בכיתי על אהבה שקיצצו לה את הכנפיים והיא התרסקה וכמו עוף החול, היא קמה לתחייה. בכיתי כי התגעגעתי לילדיי כל כך, בכיתי כי רציתי חיבוק, בכיתי כי פחדתי.
בכיתי כי הייתי חייבת לעשות בחירה בין להישאר עוד ולבין לחזור למשפחה שאני יצרתי.
בכיתי כי הייתי צריכה לבחור בין אמא שלי לילדיי. בכיתי כי ידעתי שהבחירה נעשתה אי שם כשהפכתי לאמא בעצמי בפעם הראשונה.
הבכי הזה פתח לי את צ’אקרת הצילום. צילמתי עצים ירוקים של הילדות שלי, צילמתי רחובות שבהם גדלתי, צילמתי את אוסף הכוסות של אמא, צילמתי את התמונה של הליצן העצוב שבסלון של הוריי שאני כל כך אוהבת, צילמתי כל פינה בבית ילדותי, צילמתי את הנוף, צילמתי את השמיים.
צילמתי ונשמתי כדי לזכור ולא לשכוח.
חזרתי למשפחתי, לבנותיי, לבן זוגי, לחיי כאן ומתגעגעת לחיי שם.
****
אני רוצה להודות לך שקראת את הפוסט שלי, שהקדשת לו ולי מזמנך, זה לא מובן לי מאליו.
אשמח אם תשתפי אותי, פה למטה בתגובות, בהבטחה שלך, בזיכרונות שלך מילדותך.
אם אהבת ותרצי לקבל גם פוסטים עתידיים את מוזמנת להירשם כאן.
אני גם מזמינה אותך להיכנס ללוח Promise בפינטרסט שלי שיצרתי הרבה לפני שפוסט הזה נכתב.
היום, בדיעבד, אני יודעת שלוח זה אפשר לי כתיבתו של הפוסט. מקווה שתיהני.