לפני קריאת הפוסט אני חייבת לגלות לכם סוד – עברית אינה שפת אם שלי.
שפת הם שלי היא בולגרית.
אני עושה כל מאמץ למנוע טעויות אך יתכנו שגיאות כתיב ועל כך אבקש את הבנתכם.
מקווה שתהנו מהתוכן. הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.
השטר של 200 ₪ שריגש אותי עד דמעות
בתחילת דרכי כמטפלת, הגיעה אלי לטיפול חברה. בסוף הטיפול נתנה לי שטר של 200 ₪. סירבתי אך היא התעקשה שאקבל את השטר.
כשהמשכתי לסרב היא סיפרה לי סיפור, סיפר על שטר של 200 ₪ שנתן לי משמעות אחרת לשטר של 200 ₪. וכך היא סיפרה לי:
“כשאבי היה בחיים, כל פעם שקיבל שטר של 200 ש”ח הכניס את השטר לכיס הפנימי של חליפת השבת החגיגית שלו ,התלויה בארון הבגדים בבית השכור בו הוריי גרו.
אבא אף פעם לא בדק כמה שטרות יש שם. יתכן ולפעמים החליף שטרות אחרות לשטר של 200. אין לדעת.
כשהיה מתקבל אוסף נחמד של שטרות, הוא היה בא לאמא ונותן לה במתנה את כל השטרות שאסף כדי שהיא תקנה לעצמה תכשיט.
שנים חלפו והתאסף תליון, טבעת תואמת, צמיד, עגילים …
לפני 10 שנים אבי נפטר ממחלה קשה. לאחר הלוויה, השיבה, השלושים ועוד אבני דרך שסימנו לנו את סופניות האובדן התחלנו לעשות סדר בחפצים של אבא.
עברנו על מסמכים, תמונות, ניירת, מכתבים, פתקאות. היה בכי והיה צחוק, היו הדמעות וזיכרונות אין ספור. מיינו את הבגדים שלו, הרחנו את הריח שלו. התגעגענו.
הגענו גם לחליפת השבת החגיגית שלו, התלויה בארון הבגדים.
בכיס הפנימי היה שטר של 200 ש”ח, שטר האחרון מאבא לאמא.
מאז, השטר הזה תמיד איתה. היא שומרת אליו אילו היה זהב.”
את השטר שלי אני מסגרתי והוא נמצא אצלי בקליניקה. 