פוסט הזה נכתב לפני כחצי שנה.
הפסקה האחרונה הוספתי היום עם הרבה כאב וגעגועה.
לא פשוט להיות במצב של חוסר אונים, אובדן שליטה. לא פשוט כשיום בהיר אחד השמיים נופלים עליך וחייך השגרתיים משנים תבנית עד כדי כך שהכל נעצר. לא פשוט לעמוד מהצד ולראות את הילד שלך נאלץ להתמודד עם מחלה קשה. בנוסף ארץ זרה ולא מחבקת, קשיי הסתגלות, דאגות לפרנסה והתמונה לא ורודה בכלל. רוב האנשים במצב כזה מתרסקים. חלקם מצליחים להתרומם אבל התרסקותם מורגשת בכל מבט, בכל תנועת גוף, בגוון הקול.
את חברתי הטובה .אנחנו מכירות כבר מעל 30 שנה.
לא ברור לי איך בכלל, אבל את מצליחה לעשות את זה אחרת.
כבר ארבע שנים את בסרט הזה. את העוגן שמחזיק את כל המשפחה- את בנך הבכור שנלחם כמו אריה במחלה הקשה, בן זוגך שעובד שעות ארוכות על מנת לפרנס, הילד הקטן שנדחק ומקבל פחות זמן אמא, ההורים המבוגרים שזקוקים לך. את הכל את עושה בכל כך הרבה נועם, רוגע, תמיד מחויכת, תמיד נעימה, תמיד אופטימית.
אנחנו מדברות המון, את בעיקר. אני מקשיבה. את מספרת, משתפת ואני מקשיבה. כל פעם מחדש אני נפעמת מהאיכות שיש בך, מאיזה בצק את עשויה בכלל? איך לא נשברת אפילו פעם אחת?
אני מנסה לתמוך ולעזור בך, בכם, במה שאני יכולה. לפעמים אני שולחת מכתב למוסד כלשהו, לפעמים אני מביאה משהו טעים לבית חולים ולפעמים אני באה לבית החולים, נשכבת במיטה ליד הילד שלך ויחד איתו רואים סרט ביחד.
אחר כך, כשהוא נרדם אנחנו יוצאות מהמחלקה האונקולוגית אל החצר ולוגמות לגימות קפה מכוס הפלסטיק של בית החולים. לא תמיד מדברות,
רק רוצות להיות ביחד. אני רק רוצה לחבק אותך.
חודשים עברו, נכנסתם ויצאתם מבית החולים. עברתם טיפולים, ניתוחים עם המון תקווה ואמונה שיהיה בסדר.
נסעתם לטיפולים בחו”ל, במקומות שאנשים אחרים מבקרים במסגרת של טיולים כיפיים.
תמיד שמרת על אופטימיות והצלחת להדביק בה גם את הילד שלך.
כל הזמן קראת וחיפשת מה עוד יכול לעזור, מה עוד יכול לעצור את התהליך ההרסני שהתחולל בגוף של הילד שלך. כל הזמן שאלת את עצמך למה זה קרה? מה המקור למחלה ?
==================================================
לפני כחודשיים ,ממש לפני תחילתו של מבצע צוק איתן, הרופא המטפל אמר לך שלא יהיו עוד טיפולים. אני זוכרת שהתקשר להגיד לי והרגשתי חור בבטן, כאילו כדור טניס נכנס מקדימה ויצא מאחורה. נשאר שם ריק וכואב.
אני יכולה רק לדמיין איך את הרגשת. האם פחדת? האם אבדת אמונה?
אף פעם לא שאלתי אותך. פחדתי לשאול אותך, פחדתי לחשוב שמשהו לא טוב יקרה.
רק פעם אחד שאלת אותי “נכון קוראים ניסים?”.
לפני כמה ימים היה לך יום הולדת. באותו יום קמת משבעה שישבת על ילד הבכור שלך.
אני מסתכלת אליך – את כל כך קטנה, רזונת, עדינה, רק לגעת בך ואת תשברי.
אבל מבפנים את וכל כך גדולה, ענקית ממש. שאלתי אותך “איך את?” ואת ענית לי בפשטות “מתגעגעת”. חיבקתי אותך.
כואבת איתך ומתגעגעת יחד איתך.