כבר תקופה ארוכה אני מרגישה כאילו משהו כבה בתוכי. אני עושה הכל כרגיל – עובדת, לומדת, מטפלת, מתחזקת בית – בישולים, ילדים, כביסות, ניקיונות אבל משהו חסר לי ואני לא מצליחה לכתוב. אני כותבת אבל זה נשאר בגדר טיוטה בלבד.
סיפרתי על כך בקבוצת הפרלמנט של המומחית לבלוגים בארץ, יונית צוק. היא שאלה אותי למה לא לספר על זה.
חשבתי קצת ואני מספרת על כל מה שקרה איתי בחודשיים האחרונים.
יש לי תחושה של ג’יפה בגוף. ממש תחושה של רעל. אפילו אמרתי לבעלי שאין לי כבר כוח לכל התרופות והזריקות ואני רוצה להפסיק איתם.
יש לי תחושה שאני מורעלת, כן כן ממש מורעלת. קשה להסביר את זה אבל תאמינו לי זו תחושה מגעילה.
העייפות רק מתגברת ומתגבר, הגוף עייף כל הזמן, ממש כמו החנויות AM PM. השינה לא שינה, אני מתעוררת מיליון פעם בלילה , קמה מהמיטה בבוקר עייפה, חסרת סבלנות. נמאס לי פעם בחודש לעשות בדיקות, ללכת לביקור ולשמוע שצריך סבלנות. אז זהו – אין לי יותר סבלנות!!!
שמעתם ?
אין לי יותר סבלנות. נמאס לי !!!
אני רוצה את חיי חזרה!!!
רוצה חיים ללא כאב, חיים ללא תרופות, חיים ללא זריקות.
נמאס לי. אני גמורה.
אני גמורה מלהילחם עם המצב, לנסות לחיות בדו קיום – אני והמחלה המזורגגת הזאת שלא עוברת.
בא לי לשתות איזה דרינק בבר עם חברים, כוס יין טוב אבל אסור לי.
ריצה
בעולם המטורף הזה מצאתי לעצמי נחמה בריצה. לא שזה היה קל , ממש לא, אבל כן קיבלתי ויטליות. הרגשתי חיה.
אפרופו זה מזכיר לי שלפני שנה בשיא ההתפתחות של המחלה היינו בנסיעה בהולנד. אז לא ידעתי שייקח כל כך הרבה זמן כל הסיפור הזה. באחד הימים ביקרנו בפארק הלאומי שלהם בשם הולה פלואה ושכרנו אופניים. הפארק משתרע על עשרות דונמים של יער -קסם של מקום. התחלנו ברכיבה ובשלב כלשהוא הרגשתי איך לא כואב לי כלום. אני מדוושת במהירות והיה רגע בו חשתי שאני מעל הכביש, כאילו יש לי כנפיים וצרחתי ” אני חיההההההההההההההההההההההההה” והתפרצתי בבכי של אושר.
כך הרגשתי בכל אימון של ריצה, השקעתי הכל מעצמי. קמתי ברבע לחמש, יצאתי בקור של שלוש מעלות והתאמנתי, לא ויתרתי.
אפילו רצתי 5 קמ במרתון תל אביב ועוד 4 במרוץ הרצליה .
כבר כוונתי גבוה יותר ואז מכה נוספת – כאב ברגל ימין שרק התגבר. איסור לרוץ, איסור לאמץ את הרגל, פיזיותרפיה ואין שום הטבה. אני כל כך מתגעגעת לריצה.
שחייה
אם אסור לרוץ אין בעיה – אני אתחיל לשחות. לפני חודש התחלתי לבקר בבריכה. אני לא יודעת לשחות טוב אבל כמו עם כל דבר שאני רוצה – התחלתי להתאמן ואני די מתקדמת. אפילו היום השתתפתי עם בנותיי בתחרות של בני הרצליה במקצה שליחים משפחות. אפילו זכינו במדליה – ארד.
למען האמת ,טכנית לא היה קשה לזכות במדליה – כי השתתפו רק שלוש משפחות… אבל עבורי זכינו במקום הראשון!!!
געגועים להורים
ימי שישי מתחילים להעיק עלי. לא , לא בגלל הבישולים. ככל שהשנים עוברים אני מאוד מתגעגעת להוריי. כל כך רוצה לבוא אליהם לארוחה בערב שבת.
כל כך רוצה להיות הילדה של הוריי. לבוא ולהוריד קצת מהכתפיים שלי, לפרוק את הכאב, את התסכול. להתכרבל על הברכיים של אמא כשהיא מלטפת את ראשי.
ככל שהזמן עובר הגעגועים חזקים יותר, הם יותר חסרים לי, אפילו שיחות לא מצליחות לרפא את הגעגועים.
אמפתיה
השבוע קיימתי מפגש בנושא “”אמפתיה” ואחד הדברים שדיברנו עליהם זה האמפתיה לעצמנו. כדי לגלות אמפתיה צריך להשאיר מאחורה כל טיפה של שיפוטיות,
כל גרם של ביקורת. כדי להיות אמפתי כלפי עצמנו צריך לבוא עם הרבה חמלה, טונות של קבלה ללא תנאי. כמו שכרינה וובר מהבלוג “חייב לצאת מזה משהו טוב”
כותבת “צריך להיות עד מיטבי לעצמך” ( ממליצה לכם לקרוא את הפוסט שלה כוחה של עדות).
המורה שלי איטהל כמון אומרת שצריך להיות אמפתי גם למצב הקיים. איך אני יכולה להיות אמפתית למצב שבו אני נמצאת?
אני יודעת שאני שואבת כוחות מהדברים הקטנים והגדולים בחיי. הרבה פעמים במהלך היום אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי איזה מבורכת אני שיש לי את כל מה שיש לי.
איזה ברת מזל אני שיש לי סיבות אין ספור לחייך ואני מחייכת וצוחקת הרבה.
לפעמים אני נשברת אבל תמיד קמה, ממש כמו נחום תקום או כפי שאמרה לי חברה “לאשה כזו קוראים אמא אדמה”.