קראתי את “זמן סתיו” של תמר מהגולן ומשפט האחרון בפוסט שלה גרם לי לשבת ולכתוב את הפוסט הזה.
היא כותבת ” השעון שמתקתק לי אינו השעון הביולוגי. זה השעון הפנימי שמורה שהזמן הוא עכשיו.
זמן עשייה, זמן חמלה, זמן להפיק את המיטב. סתיו.”
לאחרונה, בהזדמנויות שונות עלה הנושא שאינני מסוגלת להיות בשקט.
לא במובן של לשתוק אלא במובן של להיות במצב של אי עשייה, בלי מטלות שרצות בראש, בלי הלחץ שיש להספיק לעשות עוד ועוד ועוד.
חלק ממני נמצא כאן ועכשיו וחלק ממני רץ קדימה, כן כן ממש רץ – אני קמה באמצע, מפעילה מכונת כביסה ורק שנייה להפעיל את המייבש ועוד רגע להדליק את הקומקום…
אני נמצאת במין אי שקט פנימי, פוחדת שלא אספיק, שהזמן רץ לי מהר מדי.
חלק הזה שרץ כל הזמן קדימה ממש מחבל באיכות החיים שלי. הוא לא מאפשר. יש שם דריכות כל הזמן.
באחד הסשנים גם עלה הנושא שאני תמיד רצה קדימה ולא עוצרת לרגע – לנשום, להסתכל, לספוג, למצות, לבחון ,לבחור ואז להמשיך קדימה.
אתמול מצאתי את עצמי משחקת משחק “מנקלה” עם כל אחת מהבנות שלי בכיף גדול.
האמת הפסדתי ביג טיים אבל עדיין זה היה כיף.
היו לי אין ספור מטלות לעשות – כביסה, בישולים, סידור הבית, לנקות אבק, לסדר מיטות, לעבור על ערמת הניירת שכבר לא נכנסת לסלסלה המיועדת לכך, לנסות להקדים תור לבדיקה, לבטל ביקור אצל רופא וכו’…
במקום להתחיל לסמן V ברשימת המטלות אני ישבתי בסוכה ושיחקתי “מנקלה”. היתם מאמינים?
הזמן הזה היה קסם. היה שם כל כך הרבה שלווה, האושר בעיניי בתי, השקט שהציף אותי, הזמן כאילו עצר מלכת .
“זמן הוא עכשיו.זמן עשייה, זמן חמלה, זמן להפיק את המיטב.סטיו”
אני נותנת לעצמי מתנה – להקשיב לזמן הפנימי שלי, לכבד את הקסם הזה.
תודה לכן ילדות שלי שאתן מלמדת אותי למצות את הרגע.