השנה היא 1979, לקראת סוף שנת הלימודים בתיכון בבולגריה.
ערב שבת. כולנו רואים את הפרק של סדרת הטלוויזיה המשודרת בסוף שבוע. הסלון חשוך. אווירת אינטימיות בבית, ופתאום אני מרגישה כאב עז בעין ימין. הכאב כל כך חזק שהוא משתק לי את הראש. כל תנועה של העין גורמת לכאב בלתי נסבל. לאט לאט אני מתרגלת לנוכחות הכאב. בבוקר אני קמה והכאב עוד יותר חזק. אני לא מצליחה להביט לכיוון החלון. בשעות הערב העין כבר אדומה, ואמא שלי מתחילה להילחץ. בתור רופאה היא ראתה אין ספור מקרים קשים, וכתוצאה מכך היא דרוכה וחרדה מאוד. עד שמגיעים לרופא העיניים, עין ימין מחליטה שהיא לא נשארת מאחור, ומפתחת את אותם הסימפטומים.
תוך זמן קצר אושפזתי בבית חולים וביליתי שם בערך חודש. את רוב שעות היום העברתי בעיקר ב”לא לעשות כלום” במלוא מובן המילה – לא יכולתי לקרוא ולא היו טלוויזיות בחדר. במהלך החודש הזה פגשתי מלאכים בחלוק לבן שעשו הכל על מנת להציל את העיניים שלי ולאפשר לי להמשיך בחיי כרגיל. תוך כדי כך, חשבתי הרבה על כמה מדהים זה להציל אנשים ולעזור להם להמשיך בחייהם על הצד הטוב ביותר. זה הרגיש לי כמו אושר, שליחות, מהות של החיים. אמרתי לעצמי – גם אני רוצה…
הגיעה שנת 1983. אני מסיימת תיכון וצריכה לבחור מה ללמוד. אני כל כך מעריצה את אבא שלי ורוצה להיות כמוהו, ובלי להתלבט אני מחליטה ללמוד הנדסה. לאחר מבחני מיון התחלתי ללמוד: מתמטיקה חלק א’, חלק ב’, פיזיקה, כימיה, מכניקה, פיזיקה גרעינית ומה לא… בסופו של דבר, בשנת 1990 סיימתי תואר שני בהנדסת מכונות. סיום התואר התרחש על רקע הפגנות נגד הדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית וקיום בחירות כלליות חופשיות ראשונות.
לפני כן, בשנת 1986, נולדה בתי הבכורה. כמה שעות לפני שילדתי, עזבתי את גופי הפיזי ויצאתי למסע בעולם שמעבר. הייתי במוות קליני. הגוף שלי קרס בעקבות רעלת הריון קשה מאוד וההתמוטטות הייתה מלווה בסבל פיזי נוראי במשך שעות ארוכות. המחשבה האחרונה שלי הייתה: “אני מקווה שיצילו את העובר”. מה שהגיע לאחר מכן, הייתה תחושה של קלילות והתרוממות, שחרור מהגוף הכואב, התפעלות מהצבע הלבן והנקי כמו שלג שהופיע מול עיניי. אני גם זוכרת את המסר שקיבלתי אז: “עוד לא הגיע זמנך, תחזרי, יש לך דברים לעשות…”. וכך התעוררתי במיטה שבחדר בית החולים, מחוברת לכל מיני מכשירים. אחות צעירה ויפה אמרה לי: “ברוכה השבה”. מיד לאחר מכן הועברתי לחדר ניתוח וילדתי את בתי הבכורה.
החוויה הזו השאירה אצלי חיבור עדין מאוד לעולם אחר, לעולם שבו יש רק תחושות. לראשונה הבנתי שיש משהו מעבר לאופק. מהו? לא ידעתי.
בשנים הראשונות לעלייתי לארץ, ההישרדות – כלכלית, רגשית ונפשית – הייתה העיסוק העיקרי שלי. לא נשאר זמן לשום דבר אחר. אך גם בימים לא פשוטים אלו, הגורל זימן לי מפגשים אקראיים עם עולם הריפוי: הזמנה לסדנת רייקי או סיפור על מדיטציה מעניינת. לאט לאט הניצוץ הזה שנדלק אי שם בנעוריי, בימים שעברתי בבית החולים, הפך ללהבה. נרשמתי ולמדתי קורסים שונים, קראתי ספרים רבים ומגוונים הקשורים לריפוי.
בשנת 2010 נחשפתי לשיטת ריפוי הנקראת Life Alignment (איזון חיים) וההתחברות אליה הייתה מיידית. האם בגלל העדינות בשילוב עם עוצמה אין סופית? אני לא יודעת, אבל הוקסמתי. משהו שם התחבר לנימי נשמתי בצורה מושלמת. ידעתי שהגעתי הביתה (כאן למטה אמשיך ואפרט על השיטה). מאז אני לומדת, מטפלת, חוקרת, תוהה עם עצמי מה חלקי בעולם הזה.
אני זוכרת, עוד לפני הרבה שנים התוודעתי ספר שכתב פאקו רבן, המעצב הידוע. לראשונה נחשפתי לחיבור בין אדם לטבע, לחשיבה האינטואיטיבית לגבי מי אני ביחס לסביבה ולכדור הארץ. הוא מיסטיקן שמדבר הרבה על חיים אחרים ומסעות לעולמות אחרים. במהלך הקריאה של הספר שלו , נפל לי האסימון שיש משהו מעבר לכאן ועכשיו, יש עוד מימד. הוא גרם לי להתבונן במתרחש סביבי מעבר לאני, להתחבר לאדמה, לכדור הארץ, לנפש שלי, לעולמות אחרים…
בשנת 2014, ימים ספורים לפני תחילת מבצע “צוק איתן”. התחלתי לסבול מכאבים בלתי נסבלים ביד ימין, כאבים שהמשיכו והתפשטו בכל הגוף. כאבים לא אנושיים. עם הזמן מתבהרת האבחנה: דלקת פרקים שמשתוללת בכל הגוף. אחרי אשפוז, בדיקות וזריקות נאמר לי שזו מחלה כרונית וצריך ללמוד לחיות איתה. זריקות וגלולות יהיו חלק משגרת היום יום שלי וכנ”ל גם ההתקפים.
אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. לא מוכנה וגם לא רוצה. אני בטוחה שיש דרך אחרת.
צילום:מתי כהן
מאז גיל חמש עשרה חלמתי להיות רופאה. אני יודעת שהיעוד שלי הוא לרפא, לעזור לזולת, ללטף כשכואב, להקשיב כשקשה.
אני חולמת על הקמת מרכז שבו ניתן יהיה לקבל טיפול מקיף, תמיכה רגשית ומקצועית, מקום שיאפשר ריפוי הוליסטי.
אינני יודעת כמה זמן זה ייקח ואין זה משנה. אני יוצאת למסע שלי. מסע חיים.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת אנשים, מאוד. במיוחד אני אוהבת את הסיפורים שלהם, החוויות שלהם. בכל מקום שגרתי הכרתי את השכנים ובמיוחד התחברתי למבוגרים… אהבתי לשבת ולשמוע את הסיפורים של דודה פנקה ז”ל, שכנתי האהובה בת ה-86 מבולגריה, שהייתה מספרת לי על הילדות שלה, על הנעורים, על האהבה הנכזבת שבעקבותיה נשארה רווקה.
כשהייתי קטנה, תמיד חשבתי שלבנים יש יותר אפשרויות, שמרשים להם להתנסות ביותר דברים, הרבה פחות מגבלות. אבל עם השנים הרגשתי והבנתי כמה כוח יש לנשים, כמה עוצמות יש באישה. אני מעריכה את היכולת הנשית להתגמש, ללמוד ולהתפתח, להעניק ולהכיל. בעבודתי אני פוגשת נשים מופלאות שבחרו לצאת למסע של גילוי עצמי, נשים שמרגישות שיש בהן יכולות שלא באים לידי מימוש, נשים שמתמודדות עם משברים בחייהן ואני מודה שהן בחרו בי ללוות אותן.
בעבודתי אני מתמקדת בטיפול בנשים. כמו שסיפרתי, אני מטפלת ועובדת בשיטת Life Alignment (איזון חיים), שיטה של התחברות לחוכמת הגוף. קרן לייזר שמגיעה למקום המדוייק, נוגעת ומרפאת. דמיינו עיר מוקפת חומות ובתוכה אוצר. איך תגלו היכן נמצא האוצר? העיר זה אתם, האוצר זה הנפש שלכם, המהות שלכם. בטיפול “אני מדברת” עם הגוף שלכם, הוא נותן לי הנחיות לאן ללכת, איזה שער לפתוח כדי להיכנס בעדינות, בזרימה עם מה שהגוף והנפש צריכים, בלי אג’נדה משלי, אלא רק בהקשבה למה שהגוף שלכם אומר.
באתר כאן תוכלו לקרוא על מקרים מהקליניקה (באישור המטופלים כמובן). אשתף אתכם במאמרים מעניינים ואארח אנשי מקצוע.
בנוסף, אתם מוזמנים להכיר אותי ולעקוב מעוד זווית, בדף הפינטרסט שלי.
אני מזמינה אתכם לצעוד יחד איתי כאן בבלוג: להגיב, להציע רעיונות, לשתף בחוויותיכם. הבלוג הזה מוקדש לאלו שמחפשים את האיזון בחיים האישיים, ולאלו שמרגישים שמעבר למרשם או לסיכום מחלה נחוץ מגע אישי וקשר על מנת לרפא את הכאב.
התמונה מפינטרסט